לפני שנתיים, ינואר 2020, שנייה לפני שהקורונה סגרה לנו את הברים בתל אביב, הייתי אמורה לפגוש לדייט בחור שממש מצא חן בעיניי. וזה לא קורה הרבה. הוא היה נאה, מצחיק, חכם ומצליח, אם כי כבר בשיחה הראשונה הרגשתי שיתכן שהוא קצת מרוכז מדי בעצמו עם נטייה קלה ליהירות, אבל העדפתי להתעלם. טעות!
מפה לשם, בסוף שיחה ארוכה, קלילה ונעימה של שעה, שהייתה ביום ראשון של אותו השבוע, סיכמנו שניפגש ביום רביעי אחה"צ בתל אביב. הוספתי שהוא כמובן לא חייב לחכות עד רביעי כדי לשוחח איתי שוב והוא מוזמן לסמס בין לבין. "ברור, גם את!", הוא ציין. מפה לשם, חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והייתה לי תחושה שאנחנו לא הולכים להיפגש. תקראו לזה אינסטינקט נשי. ביום רביעי בצהריים כבר ויתרתי על הרעיון שאשמע ממנו והזכרתי לעצמי שעוד ביום ראשון הוא היה נשמע לי קצת מרוכז בעצמו.
מכירים את זה שאיך שאתם מוותרים שמשהו יקרה – הוא קורה? זה נקרא אומנות השחרור וזה חוק יקומי די נפוץ. בעודי יושבת לי במסעדה, אוכלת פסטה ושותה כוס יין במסגרת ארוחה עסקית, ומבכה את מר גורלי, אני מקבלת ממנו סמס. "היי אוסנת, לצערי לא אוכל להיפגש היום, נהיה לי עומס בעבודה, אהיה כנראה גם בשישי במרכז, אם יהיה לך חלון בשבילי, אשמח." .(נ.ב הבחור גר בצפון).
מיותר לציין שהפיוז המרוקאי שלי קפץ עד לגובה 10,000 רגל! הוא גם טועה בשם שלי, גם מבטל לי, גם בסמס וגם בשעה שתיים בצהריים! והרי כל כך חיכיתי שניפגש. במקום לנשום ומתוך מקום מאוד פגוע סימסתי לו, "קוראים לי אודליה ולא נראה לי שזה יתאים בנינו בכל מקרה, בהצלחה!"
בתגובה הוא סימס שהוא מתנצל, הוא בחיפושי דירה והוא דיבר כעת עם מתווכחת בשם אוסנת ולכן השם נחקק לו בזכרון ושהוא יודע שזה לא נשמע טוב, אבל זו האמת.
אז הנה סיפור שלגמרי ממחיש פערים בתחילת קשר רומנטי. אני כבר שבויה בסיפור סינדרלה שהוא האחד שלי, מחכה לפגוש אותו נואשות, פגועה כשהוא מבטל ומבקש לקבוע מחדש ומייד חותכת מרב פגיעות. הוא, לעומת זאת, בחור יותר ספונטני, עדיין לא מכיר אותי, אנמנם סקרנתי אותו אבל כנראה שהוא זהיר יותר בהתחלה. נוצר לו עומס בעבודה, האמנתי לו, למי שתוהה, ואני לא תמימה. מבחינתו, זה בסדר לבטל בסמס בצהריים ולנסות לקבוע מחדש. שורה תחתונה, כנראה שהוא פחות היה להוט לפגוש אותי מאשר אני אותו. או שפשוט יש לו קצב שונה משלי ואין טעם להניח הנחות.
לשמחתי הוא הצליח לרכך את הכעס שלי בעזרת הומור בהודעות הבאות, מה שאני לא הצלחתי לעשות בהתחלה. נכון שאני נחשבת למומחית לתקשורת מקרבת בדייטים מול גברים ובין המינים, אבל גם אני, כשאני נפגעת, שוכחת לעיתים שיש לי כלי נפלא בידיים. באותה מידה במקום לסגור, כי הוא הרי כן עניין אותי, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה – פשוט לנשום. ואז להחליט אם בא לי לתת לו צ'אנס נוסף או לא – אבל ממקום פחות כועס. בדיעבד יכולתי לכתוב משהו בסגנון, "האמת? אני מעדיפה את השם המקורי שלי (ואז ככה גם לבדוק אם הוא זוכר את שמי), אבל גם אוסנת זה סבבה, בכל מקרה חבל שאנחנו לא נפגשים היום, בדקתי ואני הכי יפה היום מאז 2016 וחוץ מזה, קצת באסה כי תכלס חיכיתי שניפגש, לגבי שישי כנראה לא אהיה במרכז, אז בוא נהיה בקשר…"
ואם הוא באמת רוצה לפגוש אותי – הוא היה מתאמץ לקבוע מחדש. לשמחתי אגב, בסוף שנינו, הרבה בזכותו, הצלחנו להתגבר על העצבים שלי (גילוי נאות – הייתה אחר כך הודעה כועסת נוספת שלי) בעזרת ההומור שהוא הפגין. הוא פשוט שלח לי הודעה מצחיקה שמבקשת ממני לסלוח לו ולתת צ'אנס לפוטנציאל העצום שיש כאן. לא יכולתי להישאר אדישה אליה כי הוא עשה בה מלא חיקויים, אז סוף סוף עניתי גם בהומור בנוסח הבא "חבל שאתה מצחיק אותי כי אני נהנית לכעוס וכמרוקאית גזלת ממני את ההנאה הזאת עכשיו וזה מאוד מבאס אותי, אל תצחיק אותי יותר בבקשה. אנא סור למשרדי לתיאום מחדש ואני מרגישה צורך לתזכר אותך שיתרת ניצול הפאדיחות שלך עומדת על 1. אנא השתמש בה בחוכמה." בצורה כזו אני מקרבת אותו בחזרה אליי והוא מבין שיש לו עסק כאן עם אישה חכמה, בוגרת, תקשורתית, בטוחה בעצמה ואלה הן תכונות שגברים מאוד מעריכים.
בתגובה להודעה שלי הוא סימס, "ההומור הציל את שנינו…"
האם נפגשנו בסוף? לצערי לא. חמוד, חכם ומצחיק, אבל תמיד תקשיבי לאינטואיציה שלך. אם היא אומרת לך שהוא מרוכז בעצמו היא לא טועה.
כמה סיבות. הראשונה היא שאצא מהסיטואציה כשידי על העליונה, כדי בכל זאת לתת צ'אנס, כדי לא לטרפד פגישה ראשונה, אלא לחתור להיפגש ואז להחליט אם אנחנו מתאימים או לא וכך אנחנו לא נשארות עם תחושת פספוס!! הומור, אגב, לא אומר להיות לא אותנטית, אלא דווקא הפוך. הכי אותנטית! זה כן לציין שהתבאסתי, פשוט בלי לסגור את הקשר שטרם התחיל וכן להשאיר בידיים שלו את הבחירה אם להתאמץ לקבוע מחדש. יתכן מאוד שאנחנו לא מתאימים והיינו מגלים את זה בפגישה הראשונה, אבל לפחות לא הייתי מרגישה שהרסתי, אלא שתקשרתי בהצלחה את הרצונות והצרכים והרגשות שלי בתחילת הקשר ומפה והלאה זה כבר לא בידיי – אני עשיתי כמיטב יכולתי -😊
זה ההבדל בין תקשורת מקרבת לבין חוסר תקשורת. הומור, כמו גם אותנטיות ודיבור בגוף ראשון בלי לתקוף, הכרחיים בתחילת קשר רומנטי במיוחד. נשים וגברים יוצאים דייטים רבים כדי למצוא אהבה. במקום שבו רב הדייטים נכשלים הייאוש חוגג, ואנחנו נוטים להשליך מקרי עבר על אדם חדש ובכך למנוע מהלב להיפתח באמת ולהכיר אדם שאיתו אולי נוכל לקיים זוגיות אוהבת.
אולי גם יעניין אותך:
